מחשבה אחת על “Take Two”

1. יש במאמרך משום עירוב תחומים. אנסה להתיחס לכל אחד בנפרד. ראשון – חג הפסח הקרב ובא. וכרגיל היופי הוא בעיני המסתכל. יש מי שיתן לו את המשמעות הדתית ויבושם לו. אני בוחר לראות בו חג מסל הפולקלור היהודי, וככזה הוא מעניין ומאתגר. ולו מהעובדה המפתיעה ששמו של הגיבור הראשי בעלילה – משה, לא נזכר כלל בהגדת הפסח. הציונות שמרדה בטקס הדתי, ניסתה לשוות לחג את אופיו בהתאם לעונת השנה. לאביב, לקציר והאסיף, כמו גם היציאה מעבדות הגולה לחרות בארץ. עם גל "החזרה בתשובה" שעל סיבותיו ראוי לתת את הדעת בנפרד, התמסמסו נסיונות אלו. האובססיה של ביעור החמץ, הכשרות, וההתמסרות הטוטלית לנקיון הבית, הם מובנים ברגע שהבנת, כי בני ישראל המירו עבדות (למצרים) בעבדות לאל ולמצוותיו. בימי נעורי עדיין לימדונו בבתי הספר את יצירותיו של המשורר י.ל. גורדון. אפנה אותך לשירו בשם "אשקא דריספק" ניתן למוצאו באינטרנט, או אם תרצה אשלח לך אותו בקובץ למייל שלך. הוא רלוונטי לכל הנושא בו עסקנו כאן. ברור מאליו שכיום מערכת החינוך הממלכתית לא תעלה על הדעת לתת יד לחומר שכזה.
   בנושא השני – אתה מקווה לברכה מהתערותם של פליטי סודן, אריתראה או ניגריה בחברה הישראלית, בבחינת מדינת כל אזרחיה. לדאבון לב הנסיון של היבשת האירופית לא מוכיח את התזה שלך. אדרבא, אני מוצא כי לעומת חברות העמים באירופה שהם בבסיסם הומוגניות, בלגיה, דנמרק, צרפת וכו', שלא יודעות איך "לאכול" את זרם המהגרים, על אחת כמה וכמה חברה שסועה ומפולגת כחברה הישראלית, אין בכוחה כלל להתמודד עם נסיון שכזה.
   הנושא השלישי – דת, מדינה, צבא. כבר דשנו בכך לא מעט. התהליכים שעוברים על החברה הישראלית בהתחרדות והשלטת הדת בכל אורחות חיינו, לא פוסחים מדרך הטבע גם על הצבא. אם לא יחול מפנה (שכרגע אינו נראה באופק) עתידים כולנו לשלם וביוקר על פרי הבאושים הצומח אל מול עינינו הסומות.

   להגיב