שמעתי את נאומו של דוד גרוסמן בטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני.
נאום יפה וצודק ונוגע בהרבה כאבים וחוליים בישראל ובראשם – שמדינת ישראל אינה מתפקדת כבית, המכיל משפחה של פרטים קרובים ושונים זה מזה.
אבל חסרה לי בנאום נגיעה אמיצה יותר בעומק הסכסוך, כזו שיכולה להצמיח חזון פחות טריוויאלי וקונסנזוסיאלי. לשיטת גרוסמן, "את הדרך לפתור את הסיבוך העצום ביחסי ישראל והפלסטינים אפשר לתמצת בנוסחה קצרה אחת: אם לפלסטינים לא יהיה בית, גם לישראלים לא יהיה בית."
ובסיום: "והלוואי שבעוד שבעים שנה יעמדו כאן נכדינו ונינינו, ישראלים ופלסטינים, וכל אחד מהם ישיר את הגרסה שלו להמנון הלאומי שלו. אבל יש שורה אחת שהם יוכלו לשיר ביחד, בעברית ובערבית: "להיות עַם חופשי בארצנו". ואולי אז, בימים ההם שיבואו, המשאלה הזאת תהיה סוף סוף מציאות החיים, של שני העמים."

לדעתי גרוסמן עוצם את עיניו מלהביט במציאות נכוחה, או גרוע מכך, מאחז עיניים, מדלג בקלות רבה מדי בין בית לאומי לעם היהודי (ציונות) לבין "העם הישראלי".
כאילו שאם תיפתר בעיית מדינת הלאום הפלסטיני, עם או בלי פינוי התנחלויות, יוותר "עם ישראלי" חופשי בארצו ויגור בשלווה ובנחת עם עצמו ועם שכניו.
כאילו אין השתייכות דתית וגזעית.
כאילו ההשתייכות וההתבדלות עצמן אינן אלה המולידות את ילדינו, באופן בו הם מדלגים בצעד קל, הלאה מרחמי אימותיהם, עם מקלע לצווארם, ששים אלי טקסי זיכרון, שואה, פולין, קרב ומוות.
כאילו אין קו ישר המחבר בין קידוש ליל שבת, החולצות הלבנות והמשפחה היהודית, לבין קידוש גדר המערכת וצייד האדם מעברה השני. וקידוש השם.
קידוש הוא קידוש. כי מצדו האחר אוטומטית נוצרים ה"מלוכלכים".
יהדות כעת היא בעיקר: להתקדש ולרדוף את האחר בירי אוטומטי מרחוק לקרוב. עד בהונות רגלינו, עד אחרות עצמנו. עד אברינו הפנימיים. עד שלא נותר מאתנו אלא סכין. סכין ההולכת ומשתחזת, ומתיזה שבבים מיותרים ומשתחצת ומרהיבה וחותכת בבשר לנצח.

יש לומר באומץ: מדינה יהודית בארץ ישראל היא בעיה, היא לא פתרון.
כי היא מנציחה את הברית התנכית בין אל, עם וארץ. ברית בה העם שבוי בצבת הזו בין האל והארץ. ומרוב ציוויים ואיסורים וקודש והתבדלות ופחד קיומי עמוק ומצמית ויראת השם, והשכן, והרב – הוא נמעך. החיים משתעבדים לנצח. מדינת ישראל משתעבדת לארץ ישראל. משתחווה, נכבשת.
זו התמה היודו-פשיסטית השלטת כעת. וגם היא, כמו מגילת העצמאות "לאור חזונם של נביאי ישראל" (לדוגמא: ישעיהו א', ירמיהו ג', הושע א'-ב')
פחד אלוהים… פחד רבנים…
ארץ קודש היא לא ארץ לגדל בה ילדים.
די להאדרת המוות במלחמה ולחלוקת פרסים על שכול ועל צייד אדם.
די ל"עם ישראל מתייחד עם זכר הנופלים". טקס זיכרון ישראלי-פלסטיני הוא נכון כי הוא שובר את ההתייחדות היהודית. את קידוש השם.
מיטלפונקט צדק כשכתב ב 1986: "הצפירה תיקח אותנו אל השדות האדומים". צפירת יום הזיכרון היא המשמרת את המלחמה ולא להיפך…

נורמליזציה תחל לדעתי רק אם נשחרר את היהדות כמרכיב עליון של המדינה, ונתחיל לחשוב באמת במונחים של עם ישראלי של פרטים שנולדו וייוולדו כאן, ללא הבדלי דת גזע ומין. בלי לזגזג, בלי לפזול לשואה.
אז תוכל להיבנות כאן מולדת אמתית ודמוקרטית לכל מי שחי כאן, בין הים לנהר.
לא אור לגויים. לא תודה. פשוט להיות בני אדם.
מפחיד? כן.
הפחד מלא-להשתייך, מחלילה לא להיחשב יהודי אם תרים ראש כנגד – חזק לעתים יותר מפחד המוות.
זה השד המאיים.
אותי אבדן האנושיות ושואה שניה מפחידים יותר.