akuo?

כוס השלום – פסח 2016

בדיחה נחלאית חבוטה מספרת על המ"כית בטירונות, בתרגיל חוליה, המתקילה את הבנות:

"בנות, נתקלנו מימין!"
עונות הבנות: "אבל המ"כית, יש קוצים!",
"בנות, אז נתקלנו משמאל",
"אבל המ"כית, יש בוץ!"….
מסכמת המ"כית: "טוב בנות, אז האויב ברח…"

 

ואחרי שצחקנו, נעבר לחלק האומנותי…

 

יכולים בלי אוטומציה של "אנחנו"?

בלי האויב שנולד מיד סביב ה"אנחנו", בהגדרה?!!

יכולים להתקבץ אד-הוק?

לשנות הרכבים תוך כדי משחק?

להיפתח למקצבים אחרים?

לצבעים אחרים?

לתת מקום?

מסוגלים לזכור ולשמור, וחשוב מזה – לשכוח ולאבד? באותו הדיבר?

להשאיר את העבר למתים?

לשחרר קצת את האפוד והשכפ"צ?

לבצע לא בגלל החוק או הפקודה אלא כי זה אנושי ואחראי כלפי האחר?

ולא לבצע אם זה לא כך?

לגדל אומץ במקום פחד והקרבה?

לחייך לכל אחד בלי משוא פנים?

להושיט יד ולגעת?

להתערבב?

להבין שחג כשר לא יכול להיות גם שמח?

שהסכין המפרידה בין כשר לטרף לבסוף חותכת אותך?

לוותר על המוסר, לקחת אחריות.

להבין שאין אהבה בלי האחר.

שאין לך עצמך עתיד אם אין אחרוּת.

שאם אין אחרוּת אתה תקוע במקום, בלי יכולת לזוז, ממוסמר.

שהאחר הוא פשוט אתה – אתמול או מחר.

 

אם כן, אז האויב בוטל.

לא צריך שלום.

2 מחשבות על “akuo?

  1. שלום 🙂
    1. akuo זה בכוונה ? כולם מבינים את זה ?
    2. מה יש לך נגד מוסר ? אני רואה בו ובמצפון את הסרגלים האלטרנטיביים לדת ולשאר הסרגלים הישנים והקבוצתיים. אתה בטוח שניתן לקפוץ ישר לאחריות אישית בלי להגדיר קודם קנה מידה קאנוני שלאורו ניתן לחנך את האנשים שגדלו אצל אנשים דתיים (קרי – רוב האנושות) ?

    1. 1. כן. [התחיל כטעות נפוצה בהקלדה והמשיך כטיזר]
      2. הבעיה העיקרית שלי היא עם מוסר היא שהוא ציווי חיצוני ויחסי. בהשקפה שלי מוסר הוא בן זוג של דת, קשור לציוויי עשה ועל תעשה, כי כך ראוי או לא ראוי לעשות, ומכאן גם חשוף למניפולציות וסדרי עדיפויות משתנים מצד כהני דת וכיו"ב. ראה גם פונטית: מתקשר למסירות, התמסרות, מסירה. כלומר משקף זליגה של עצמיות, של אוטונומיה – אל הכלל. ולכלל כבר יש רצון משלו.
      הומניזם לתפיסתי אינו מבוסס על כללי מוסר אלא על קדושת חיי האדם באשר הוא,
      (וזו אולי הקדושה היחידה שאני מתחבר אליה. כמו במערכת ניהול סיסמאות גישה, שאתה צריך לזכור בה רק סיסמה אחת – והיא נפתחת…)
      ועל חשיבות רעיונות האחרות (otherness) ,המיגוון והאחריות כמנועים של החיים.
      וכשאני אומר חיי האדם – זה לא רק במובן של חיים מול מוות, אלא גם במובן של חיי הווה ושינוי של הפרט מול קידוש עבר קפוא, תרבות שאיבדה רלבנטיות, נצח וציבור.
      אם תרצה, זה אולי כיוון לקנה המידה שאתה מחפש?

תגובות יתקבלו בברכה. נא לשמור על כבוד האדם ועל ענייניות. אין התחייבות לפרסום כל התגובות.

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s