האנגלית מבארת את הצורך האנושי החזק הזה. הצורך בהשתייכות: מילולית זה להיות במצב מתמיד של כמיהה.
מעניין, חזק במיוחד אצל יהודים ומוסלמים. כאילו החיתוך שבמילה יוצר מחסור, פצע פתוח, רעב תמידי לחיבור, לריקמה משלימה. אולי זה גם החינוך החברתי-דתי שטוען אותנו באיזה מטען מגנטי שנמשך תמיד לקוטב מרוחק ובלתי מושג, טרנסנדנטלי.
לא יכולים לעמוד ביציבות לבד. לא אוטארקים.
יש כאן חיבור חזק ומעגלי בין שני היסודות האלה: השתייכות וכמיהה.
ברית מילה – פצע פתוח, מחסור, כמיהה, וגם השתייכות לשבט. כולם נימולים.
שרות בצבא – כמעט פסגת ההשתייכות.
מוות בפעולה מבצעית- פסגת ההשתייכות – הקרבת החיים לטובת המשכיות השבט ויהיה מי שיאמר קידוש השם. ולא פחות חשוב- הצתת נר התמיד של הגעגוע והכמיהה אל הנופל בקרב. הטענת המגנט מחדש.
היזכרו למשל בכפולות העמודים בעיתונים עם המסגרות השחורות של חללי צוק איתן בימי המבצע ההוא, והתמונות שחוזרות בעיתוני היום עם הצל"שים.
מה שתופס את מרכז הבמה הוא פחות האבל העצום, הטבעי והפרטי של המשפחה והמעגל הקרוב- על אובדן החיים של איש צעיר – אלא יותר האבל הפומבי, הלאומי, השבטי – המשרת מטרה חשובה.
בציבור הדתי אפשר גם לשמוע אמירות אבל כמו: "הקב"ה קוטף לו את הפרחים היפים ביותר, והטובים ביותר" וכו'. מעבר לצידוק הדין יש כאן גם אולי ביטוי לקפיצת הנופל אל הקוטב השני, הטרנסנדנטלי, איחוד עם האל. זה למעשה מימוש טראגי של הפנטזיה, סגירת המעגל הפתוח – והטענה מחודשת של הקוטב ההוא, הרחוק.
גלגל"צ: מה המשמעות של הביטוי הנורא: "עוד מעט נהפוך לשיר"? לא ברור לי מה המקור לביטוי אבל לי הוא משדר כמיהה לסלבריטאות שלאחר המוות על משמר המולדת.
תקשיבו גם למסה עיקרית של פלייליסטים בתחנה זו: הנושא העיקרי הוא געגוע.
גם זה לדעתי, סביר שמבלי כוונה מודעת של העורכים – עובד. זרם שירים שמטעין את המגנט.
מגעגע את השייכות, משייך את הגעגוע.
מחשבה חברתית 
ברית מילה – מנהג פגאני / ברברי
צבא – צורך קיומי
מוות במבצע צבאי – פועל יוצא מהנ"ל
ציבור דתי – צורך נפשי למי שזקוק
גלגלצ – תחנת שידור
להלן תגובתי הנוספת על קטע ה"השתייכות" : הכותב עושה לעצמו הנחות והכללות, 1. הקישור של היהדות לאיסלאם מלאכותי ושטחי. היהדות במאתיים השנים האחרונות עברה טילטול אדיר. הרעיון הציוני מרד בערכי קדושת הדת עד כדי החייאת השפה העברית, הקמת מדינה, וקיבוץ חלק לא מבוטל של העם מרחבי העולם. תהליך זה או בדומה לו, לא פקד את האיסלאם. והנסיון המאוחר בדמות "האביב הערבי" קצר בינתיים חורף קפוא. 2. לא יכולים לעמוד לבד ? ההסטוריה של העם היהודי בתנאים קשים ובלתי אנושיים לאורך קיומו כמיעוט נרדף , לא מאששים הנחה זו. 3. שרות בצבא כמעט פיסגת ההשתייכות ? אילו זה היה נכון כי אז בני ההתישבות העובדת היו עדיין ממלאים את שורות הפיקוד ולא משאירים אותם למגזר הציונות הדתית שהפכה למשיחית. והיחס בין המשרתים שרות קרבי לבין המעדיפים קל"ב היה שונה. ושלא ימכרו לנו לוקשים על עודף בחיילים קרביים. מה עוד שמגזר דתי לא מבוטל בחברה (וגם הם חולק ממנה) רואה בשרות הצבאי חטא ופשע ו"קידוש השם" הוא שלא לשרת בצבא. 4. לגבי התבטאויות שונות המתחלקות על פי המגדרים בחברה, הם בבחינת קצף על פני המים. לא מעט שטויות נהגות מידי דקה ושעה בכל חברה אנושית ואפילו בחברה הישראלית. הדתי מנחם את עצמו בכך שהאלוהים קוטף לו את הפרחים היפים ביותר והחילוני ברוח הזמן כשכל פושק שפתיים הוא משורר, הופך את הפרחים לשיר. יבושם להם. 5. ברית מילה – כבר הבעתי דעתי בעבר. 6. כמיהה – הכותב מייחס איזו משמעות שלילית לביטוי ולא ברור לי למה. האם כמיהה היא תכונה שלילית לכשעצמה ? הרהור קל במשמעות זו מפריך את הגישה הזו מכל וכל. ראוי לכותב לנקוט תמיד בגישה ביקורתית ולבחון היטב את הנחותיו.