3 מחשבות על “פחד, רבנים וקצינים”

1. קצת מוזר לי שבחרת לקרא לבלוג שלך "מחשבה חברתית" יש בשם הזה ניחוח של שיתוף וקהילתיות, העומד בניגוד משווע למאמרך – פחד, רבנים וקצינים. במאמר זה קשרת כתרים ליחיד השואף להגשמה עצמית בסגנון "גלדיאטורי" על פני המאבק השבטי הסולידרי. אקדים בכמה הערות. נולדתי לעם עתיק עם מסורת עתיקה ומעולם לא חשתי כי גבי כפוף. עשיתי את הבחירות שלי, מחוייבות להסטוריה ולתרבות – כן, מחוייבות לדת ולמצוות – לא. ברית המילה נגזרה עלי ואמת כי לא שאלו לדעתי, איני יודע האם הייתי מסכים או מסרב. כיום אני סבור כי זה טקס פאגני מיותר, האם אפעל לביטולו ? לא בטוח. יש פשרות שאדם עושה במהלך חייו משום מחוייבותו לקהילתו, האם אשמח לביטול טקס זה ? כן. שולל אתה את המחויבות הקהילתית או בשמה הנוסף ערבות הדדית. לא ברור לי כיצד אתה מתכוון לקיים את עצמאותך המדינית ללא ערבות הדדית זו. מה יגרום לחייל הבודד לחרף את נפשו בשעה שחבריו הלוחמים לידו יזדקקו לו. מאסטר שף ודה וויס אינם ערובה להחלטה שכזו. תוכניות הריאליטי למיניהם אכן מעלות את האינדיבידום למעלה יחידה, כל כולם עוסקות בתחרותיות (על המקום הראשון) בהשגת הפרס הנכסף (כסף) כאשר כל האמצעים כשרים, כולל עיסקאות מפוקפקות וקשירת קשר האחד כנגד השני. תרבות אלימה זו גם השתלטה על השפה בה מציפים את אוזנינו. אין יותר הפסד במשחק או בספורט רק תבוסה, בדווח על מזג האוויר אין רוח , תמיד סופה. כל שטות בטלוויזיה היא דרמה. במערכת יחסים זו שאתה רואה בה סיכוי לפעולה יצירתית, אני רואה בה אובדן ערכים ודרך. חיי הקהילה היהודית בגולה לא היו קלים גם לא משהו להתגאות בו, אבל בצד השלילה, אין לשכוח את הערבות ההדדית וגמילות החסדים שאפיינה את החברה.במידה מסוימת הועתקה הקהילה על יתרונותיה ותחלואיה אל הקמת המדינה. ואכן בשנותיה הראשונות הלכידות החברתית והערבות ההדדית סייעה במאבק. מאז השתנו העיתים. לפני ארבעים או חמישים שנה כותרת המאמר שלך לא הייתה כוללת את המילה קצינים. הקצונה של הימים ההם באה מההתישבות העובדת עם סולם ערכים שונה מזה של היום. יש מטפורה בתחום הקולינרי, אז דיברו על רוגלך או קרפלך או פרפלך. והיום , ביסלי או קינלי . . . . הרעה החולה היא בזה שטרם השכלנו לבנות מדינה של ממש. עדיין היישות כאן מתנהלת כוועד הקהילה ולא כממשלה. בסופו של דבר האיזון הנכון בין הלכידות החברתית וההגשמה העצמית הוא המפתח לביסוס חברה בריאה. ואני מסתפק בחברה ככל העמים בעולם המפותח, אם כי מותר לחלום על חברת מופת, גם אם זו רק משאת נפש. כרגע החברה הישראלית נמצאת בשלב של סגידה לעגל הזהב (יש המכנים זאת קפיטליזם חזירי). אסיים בסיפור (לא חדש) על הרב שהעמיד סוגיה בפני תלמידו, העמידו מול החלון שנשקף אל הרחוב ושאל, מה אתה רואה, אנשים מטיילים ברחוב ענה התלמיד. עתה העמיד הרב את תלמידו אל מול הראי ושאל, מה אתה רואה. את עצמי ענה התלמיד. צא וראה אמר הרב, הרי שתיהן עשויות ממש מאותה זכוכית. אלא שבראי מרחו שיכבה דקה מאד של כסף, וכבר אינך רואה את האחר אלא רק את עצמך.

   להגיב

   1. שלום מיכאל,
      תודה על תגובתך.

      אני רוצה להתייחס למספר נקודות בקצרה:
      לגבי המחויבות להיסטוריה ולתרבות היהודית לעומת אי-מחויבות לדת ולמצוות. זה ניתוח כירורגי די מורכב. לא ברור לי איך עושים זאת, למעט אולי לתקופת מאתיים השנים האחרונות.

      אני לא שולל את המחוייבות הקהילתית או הערבות ההדדית, וברור לי שלא ניתן לקיים מדינה ללא מרכיבים אלה. אבל אני מבקש לבסס אותם על יסודות אחרים: לא על השתייכות מולדת אוטומטית ומסורת נכפית, אלא על בחירה, חירות אישית וחתירה לאושר ועוד כמה אלמנטים שמייחדים או יכולים לייחד את האנשים שגדלים פה: יצירתיות, א-פורמליות, סולידריות, עבודת צוות, אומץ, ונכון – גם תרבות. מה שקראתי לו בתגובה קודמת: "דבק חדש". דבק שיהיה מספיק יקר כדי שלוחמים צעירים יהיו מוכנים להסתער למענו. הרי לוחמים יש גם במדינות דמוקרטיות אחרות. שווה לבדוק מה מניע אותם לקום ולהסתער, וזה לרוב, להבנתי, לא בשם אלוהים. [ראה גם הפוסט "הגדרה עצמית" בנושא זה] האינדבידואל לטעמי הוא אכן במעלה עליונה והמלחמה של יחידים שמבינים זאת, צריכה להיות על הבטחת החירות האינדבידואלית. כמתבטא למשל באימרתו המפורסמת של וולטייר (1770): "אינני מקבל את דבריך, אך אני מוכן להקריב את חיי כדי שתוכל לאמרם"
      http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%A8#cite_note-8

      מסכים איתך במשפט זה: "בסופו של דבר האיזון הנכון בין הלכידות החברתית וההגשמה העצמית הוא המפתח לביסוס חברה בריאה. ואני מסתפק בחברה ככל העמים בעולם המפותח, אם כי מותר לחלום על חברת מופת, גם אם זו רק משאת נפש. "

      בברכה,
      ירדן.

      להגיב
2. פינגבאק: ציונים יקרים | מחשבה חברתית