פחד, רבנים וקצינים

שילוש שעומד ביסוד התנהלות המדינה הזו.
חלק גדול מדי מהמהות הפשוטה של כל אדם, מהריבונות שלו – נמסר למסורת, לכלל.

אמריקאים משתייפים מבחוץ: הילד מחונך להיות מנומס, לכבד, לשתף פעולה, להיות אבן לגו רכה, מתאימה לבניה מודולרית.
כאן החיברות עובד יותר בדחיסה. עם הלידה אתה מעמיס על עצמך עמוד של 5,000 שנה ויוצא לדרך. לא טריוויאלי כאן להיות אדם פשוט וזקוף וסופי. יש מחויבות להיסטוריה.
כשהגב כבר קצת כפוף מהמשא ומכיר את התנוחה – משאות נוספים כבר מועמסים יותר בקלות. מה גם שהם לעתים נותנים משמעות למשא הראשוני, מתווכים. אלה שיודעים מה נכון, אומרים מה לעשות, מרגיעים קצת את הפחד האישי והקבוצתי. פחד מפוגרומים ומכעסו של האל.
קצינים ורבנים אינם רק ממלאים פונקציות של אספקת שירותי ביטחון ושרותי דת. הם נהנים מכח פוטנציאלי אדיר בזכות היותם מתווכי-מווסתי-מרגיעי פחד.
מה הם עושים עם הכח הזה- כבר תלוי באישיות של כל אחד מהם. הבעיה היא שציבור גדול מדי מוסר מרצונו יותר מדי כח.
קבוצה גדולה מדי מוותרת על זכויות אנושיות בסיסיות: חירות וחתירה לאושר. (וראה פוסט "יחיד ורבים" בענין זה), למעשה, עם הלידה, ולעתים עד סוף החיים.

דוגמא אחת: ברית מילה בגיל שמונה ימים זה מעשה שעומד בניגוד לזכות לחירות.
בגלל הפגיעה בגוף, (וראה גם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בענין זה), אבל חשוב לא פחות – בגלל הפגיעה בחופש הדת. לתינוק בן שמונה ימים אין יכולת לבחור.
המשך הנבחרות – להבדיל מבחירה, משאיר את היהדות ואת ישראל: פסיבית, ילידית, נשלטת ע"י רבנים וקצינים, תנ"כית, מסתגרת, מתנוונת ועניה.

מה ניתן לעשות?

ראשית, אני חושב שכדאי להכיר בבעיה ומרכזיותה, ולדבר עליה.
שנית, יש אזורים שכבר אפשר לגלות בהם שינוי. כמו למשל בתקשורת:
"לילה טוב לכם מירושלים" בסמלו שלטון ישן וצנטרליסטי, הוא כבר מזמן לא המשפט שמסיים את היום בטלויזיה. למעשה יום השידורים כבר לא מסתיים בכלל, וגם אם כן, זה לרוב מתל-אביב או מסרבר במקום כלשהו בעולם.
יש פלורליזם בתקשורת, הנובע מעצם מגוון המדיות וספקי התוכן. אם לאדם או לקבוצה חשוב לשתף רעיון כלשהו – הם ימצאו הדרך לעשות זאת.
יש שפע של תכניות ריאליטי, שלטעמי, הצד החיובי שבהן הוא המקום מרכזי להתמודדות האישית או הצוותית עם אתגרים, לפעמים תוך הכרח להשתמש בחשיבה ופעולה יצירתית (מאסטר שף ודה-ווייס למשל).
אני, כהומניסט, מעדיף את הסגנון הגלדיאטורי הזה, של מאבק אישי תוך שימוש ביכולות יחודיות,
על פני הסגנון היהודי המסורתי – מאבק בשם שבט או ציווי אלוהי – על הזכות לקיים טקסים דתיים.
מניח שהשינוי הזה מחלחל לנוער, וזה טוב.

בקצרה, החלופה לפחד+רבנים+קצינים היא כנראה תקווה+אנשי רוח וחזון.
בני אדם אנחנו. הדת באה רק אחר-כך, ורק אם בוחרים בה.

צריך לחשוב על שינוי המודל הקיים ויצירת מודל חדש, בבנין קל ואקטיבי. משה חי בעבר.

ואסיים בציטוט של ז'.פ.סארטר מתוך המחזה "הזבובים", 1943:

"כאשר החירות אוחזת בנפשו של אדם, אין האלים יכולים לעשות נגדו דבר."

[http://he.wikiquote.org]

3 מחשבות על “פחד, רבנים וקצינים

  1. קצת מוזר לי שבחרת לקרא לבלוג שלך "מחשבה חברתית" יש בשם הזה ניחוח של שיתוף וקהילתיות, העומד בניגוד משווע למאמרך – פחד, רבנים וקצינים. במאמר זה קשרת כתרים ליחיד השואף להגשמה עצמית בסגנון "גלדיאטורי" על פני המאבק השבטי הסולידרי. אקדים בכמה הערות. נולדתי לעם עתיק עם מסורת עתיקה ומעולם לא חשתי כי גבי כפוף. עשיתי את הבחירות שלי, מחוייבות להסטוריה ולתרבות – כן, מחוייבות לדת ולמצוות – לא. ברית המילה נגזרה עלי ואמת כי לא שאלו לדעתי, איני יודע האם הייתי מסכים או מסרב. כיום אני סבור כי זה טקס פאגני מיותר, האם אפעל לביטולו ? לא בטוח. יש פשרות שאדם עושה במהלך חייו משום מחוייבותו לקהילתו, האם אשמח לביטול טקס זה ? כן. שולל אתה את המחויבות הקהילתית או בשמה הנוסף ערבות הדדית. לא ברור לי כיצד אתה מתכוון לקיים את עצמאותך המדינית ללא ערבות הדדית זו. מה יגרום לחייל הבודד לחרף את נפשו בשעה שחבריו הלוחמים לידו יזדקקו לו. מאסטר שף ודה וויס אינם ערובה להחלטה שכזו. תוכניות הריאליטי למיניהם אכן מעלות את האינדיבידום למעלה יחידה, כל כולם עוסקות בתחרותיות (על המקום הראשון) בהשגת הפרס הנכסף (כסף) כאשר כל האמצעים כשרים, כולל עיסקאות מפוקפקות וקשירת קשר האחד כנגד השני. תרבות אלימה זו גם השתלטה על השפה בה מציפים את אוזנינו. אין יותר הפסד במשחק או בספורט רק תבוסה, בדווח על מזג האוויר אין רוח , תמיד סופה. כל שטות בטלוויזיה היא דרמה. במערכת יחסים זו שאתה רואה בה סיכוי לפעולה יצירתית, אני רואה בה אובדן ערכים ודרך. חיי הקהילה היהודית בגולה לא היו קלים גם לא משהו להתגאות בו, אבל בצד השלילה, אין לשכוח את הערבות ההדדית וגמילות החסדים שאפיינה את החברה.במידה מסוימת הועתקה הקהילה על יתרונותיה ותחלואיה אל הקמת המדינה. ואכן בשנותיה הראשונות הלכידות החברתית והערבות ההדדית סייעה במאבק. מאז השתנו העיתים. לפני ארבעים או חמישים שנה כותרת המאמר שלך לא הייתה כוללת את המילה קצינים. הקצונה של הימים ההם באה מההתישבות העובדת עם סולם ערכים שונה מזה של היום. יש מטפורה בתחום הקולינרי, אז דיברו על רוגלך או קרפלך או פרפלך. והיום , ביסלי או קינלי . . . . הרעה החולה היא בזה שטרם השכלנו לבנות מדינה של ממש. עדיין היישות כאן מתנהלת כוועד הקהילה ולא כממשלה. בסופו של דבר האיזון הנכון בין הלכידות החברתית וההגשמה העצמית הוא המפתח לביסוס חברה בריאה. ואני מסתפק בחברה ככל העמים בעולם המפותח, אם כי מותר לחלום על חברת מופת, גם אם זו רק משאת נפש. כרגע החברה הישראלית נמצאת בשלב של סגידה לעגל הזהב (יש המכנים זאת קפיטליזם חזירי). אסיים בסיפור (לא חדש) על הרב שהעמיד סוגיה בפני תלמידו, העמידו מול החלון שנשקף אל הרחוב ושאל, מה אתה רואה, אנשים מטיילים ברחוב ענה התלמיד. עתה העמיד הרב את תלמידו אל מול הראי ושאל, מה אתה רואה. את עצמי ענה התלמיד. צא וראה אמר הרב, הרי שתיהן עשויות ממש מאותה זכוכית. אלא שבראי מרחו שיכבה דקה מאד של כסף, וכבר אינך רואה את האחר אלא רק את עצמך.

    1. שלום מיכאל,
      תודה על תגובתך.

      אני רוצה להתייחס למספר נקודות בקצרה:
      לגבי המחויבות להיסטוריה ולתרבות היהודית לעומת אי-מחויבות לדת ולמצוות. זה ניתוח כירורגי די מורכב. לא ברור לי איך עושים זאת, למעט אולי לתקופת מאתיים השנים האחרונות.

      אני לא שולל את המחוייבות הקהילתית או הערבות ההדדית, וברור לי שלא ניתן לקיים מדינה ללא מרכיבים אלה. אבל אני מבקש לבסס אותם על יסודות אחרים: לא על השתייכות מולדת אוטומטית ומסורת נכפית, אלא על בחירה, חירות אישית וחתירה לאושר ועוד כמה אלמנטים שמייחדים או יכולים לייחד את האנשים שגדלים פה: יצירתיות, א-פורמליות, סולידריות, עבודת צוות, אומץ, ונכון – גם תרבות. מה שקראתי לו בתגובה קודמת: "דבק חדש". דבק שיהיה מספיק יקר כדי שלוחמים צעירים יהיו מוכנים להסתער למענו. הרי לוחמים יש גם במדינות דמוקרטיות אחרות. שווה לבדוק מה מניע אותם לקום ולהסתער, וזה לרוב, להבנתי, לא בשם אלוהים. [ראה גם הפוסט "הגדרה עצמית" בנושא זה] האינדבידואל לטעמי הוא אכן במעלה עליונה והמלחמה של יחידים שמבינים זאת, צריכה להיות על הבטחת החירות האינדבידואלית. כמתבטא למשל באימרתו המפורסמת של וולטייר (1770): "אינני מקבל את דבריך, אך אני מוכן להקריב את חיי כדי שתוכל לאמרם"
      http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%A8#cite_note-8

      מסכים איתך במשפט זה: "בסופו של דבר האיזון הנכון בין הלכידות החברתית וההגשמה העצמית הוא המפתח לביסוס חברה בריאה. ואני מסתפק בחברה ככל העמים בעולם המפותח, אם כי מותר לחלום על חברת מופת, גם אם זו רק משאת נפש. "

      בברכה,
      ירדן.

תגובות יתקבלו בברכה. נא לשמור על כבוד האדם ועל ענייניות. אין התחייבות לפרסום כל התגובות.

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s