"We hold these truths to be self-evident, that all men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable Rights, that among these are Life, Liberty and the pursuit of Happiness
That to secure these rights, Governments are instituted among Men, deriving their just powers from the consent of the governed, That whenever any Form of Government becomes destructive of these ends, it is the Right of the People to alter or to abolish it, and to institute new Government, laying its foundation on such principles and organizing its powers in such form, as to them shall seem most likely to effect their Safety and Happiness."
[from the US Declaration of Independence July 4, 1776]
ארה"ב הוקמה על בסיס הרצון של יחידים שנולדו שווים לשמור על מה שנתפס על ידם כזכויות הטבעיות שלהם: חיים, חירות וחתירה לאושר. לצורך זה הם התאגדו והצהירו על עצמאותם מהשליט הבריטי, בטיעון שהוא אינו מספק להם זכויות אלה. מקור הכח הוא היחידים.
הכרזת העצמאות של ישראל אינה מדברת על יחידים, אלא על עם יהודי ועל עם ערבי. "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". המטרה: הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל. מקור הכח הוא ההיסטוריה של העם היהודי והרדיפות.
המקום של שאיפות היחיד וזכויותיו הטבעיות אינו מובן מאליו בישראל. גאולת היחיד משועבדת לטובת גאולת העם. מדינת ישראל נאחזת באישור של האנגלים. (הצהרת בלפור). מאז אמנם התבצעה חקיקה המחזקת את ערך החירות: חוקי היסוד משנת 1992: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק עוסקים בצד הפיסי-פורמלי: חופש מפגיעה בגוף ובכבוד, חופש תנועה וחופש עיסוק, אך גם הם מצביעים אחורה לכיוון מגילת העצמאות כמסגרת ערכית מחייבת ולא נוגעים בחירות לצאת מהנתיב המוכתב מלידה – של דת ולאום. (ראה דיון בענין זה בפוסט קודם: "פולין או שוייץ"). כלומר יש כאן מעין "חירות חלקית".
בנימין נתניהו, שגדל והתחנך בישראל ובארה"ב משלב לדעתי בהתנהלותו את שני הרעיונות המרכזיים השונים האלה באופן מיוחד:
הישרדות יחיד באמצעות ניצול ערכי מסורת, מורשת ומחויובות סולידרית. נראה כמו שימוש (אולי ציני) בערכים אלה על מנת לקדם את האתוס האמריקאי הפרטי. מזכיר לי את הציטוט שמביא גיא רולניק מפי משקיע אמריקאי בעמק הסיליקון: “בארה”ב יש את הדבר הקטן והמצחיק הזה – לאנשים פה אכפת בעיקר מעצמם”. [דה מרקר, 18 אוקטובר 2013] זה כשלעצמו, לדעתי, אינו דבר פסול. הבעיה היא בכך שנתניהו, מדבר על לכידות חברתית אבל הוא לא באמת מאמין בזה ככוח פרודוקטיבי. הוא כמובן לא סוציאליסט. הלכידות החברתית וההקרבה תופשים אצלו מקום חשוב כל עוד הם משרתים אג'נדה דפנסיבית: האיום האיראני, העולם כולו נגדנו וכיו"ב. סביר שזה באמת לא מתנגש אצלו עם חשבון הבנק באי ג'רזי. אלה שניהם מוטיבים הישרדותיים: המוטיב היהודי – שנדרש להתארגנות הקהילה מאחוריך על מנת לשרוד לאורך, והמוטיב האמריקאי- אכפת לך בעיקר מעצמך – בעצם וריאציה על ערך החתירה לאושר.
אגב, על הדיסוננס הזה בנויות הרבה סיטואציות קומיות, ראה למשל "ארץ נהדרת" עונה 11, פרק 3:
דקות 3:15 עד 7:15
כאמור, אחת הבעיות היא שלבן "עם הבחירה" אין למעשה הרבה בחירה: אתה נולד כיהודי לסיטואציה חסרת גמישות. מרגע הלידה אתה מחוייב לגאולת ישראל הקיבוצית, או שאתה מחוץ לקבוצה.
בכל אומה נדרש לעתים סיכון החיים כדי לשמור על המשך קיום החברה וענין החירות נדון בקצרה למעלה, כך שנשארנו עם ניגוד גדול בין ערכי היסוד:
בישראל: הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל
בארה"ב: חתירה לאושר
גאולת ישראל כשאיפה עליונה, מעצם הקולקטיביות שבה והמסירות שהיא דורשת, מותירה לדעתי את החתירה האישית לאושר – מחוץ למשחק.
הגאולה הקבוצתית היא שאיפה שלדעתי, קשה מאד לשווק בתקופתנו לאנשים יצירתיים, יצרניים, גמישים, אינטיליגנטיים ושאפתנים – ומכאן שבטווח הארוך היא אינה כלכלית ואינה בת קיימא. (וראה פוסט קודם בשם "הגדרה עצמית").
מחשבה חברתית 
לא הייתי רוצה להיות חלק מחברה בה כל אחד אדיש אל השני וכולם טרודים אך ורק בעצמם.גם לא יהיה נכון לתאר את החברה האמריקאית שכזו. בצד האינדבידואליות הטבועה בחברה זו, יש זיקה חזקה מאוד לקהילה וגאווה לאומית שמקבלת ביטויים בולטים בחיי היום יום. האומה האמריקאית נוצקה מחדש מבליל של מהגרים מעמים שונים, להבדיל מהתקבצותו של עם מוגדר ועתיק חזרה אל הארץ ממנה נפוץ על פני העולם. בעייה מובנת בחברה הישראלית / יהודית היא בהזניית השפה, בהנחלת ערכיי המילים, לערכים של חלק מהמרכיבים של החברה, מתוך מגמת השתלטות על החברה כולה. המשפטים או המושגים בהם אתה עושה שימוש כגון – "גאולת ישראל" "העם היהודי" "יהדות" נצבעים באופן אינטואטיבי בגוון דתי אורתודוקסי מבלי שהאזרח המצוי מתפנה להרהר בכך כלל. הציונות מרדה בדת וקראה ל"עם היהודי" לקחת את גורלו בידיו, לעשות מעשה להגשמת "גאולת ישראל" . האם אותם המילים והביטויים של שנות הגשמת הציונות והקמת המדינה, נושאות את אותו המסר כיום ? היצירה הציונית שהביאה את הקבוצה והקיבוץ את הכפר והמושב, כמו גם את הקואופרציה בחיי המסחר ובתעשייה, הניחה (עם כל פגמיה) את היסודות עליהם נוצקה המדינה. האם אותם חלוצים מתיי מעט בעמם, לא היו יצירתיים, יצרניים, אינטלגנטים ושאפתניים ? והרי העמידו את עצמם במסירות לטובת "גאולת ישראל" תוך וויתורים משמעותיים על מאווייהם. ואף על פי כן איני בטוח האם וויתרו על אושרם. החברה הישראלית היהודית טרם החליטה על הגדרת המושגים הבסיסיים ביותר בהוויתה. מהי היהדות ? מה מקפלת ההגדרה הזו בתוכה, ומהו העולם הרוחני והתרבותי המרכיב אותה. וללא הסכמה חברתית רחבה בשאלות אלו, נמשיך להיות אסופה של שבטים מפולגים, שממשיכים לקיים כל אחד את קהילתו במתכונתה הגלותית. וזאת לא מדינה !
ארה"ב לא חפה מבעיות חברתיות כמובן. עדיין, בליל אנושי ואף גלותי כהגדרתך, אבל כזה שמסכים על מספר מצומצם של ערכי יסוד, כמו: חיים, חירות, סלידה מגזענות, חתירה לאושר, כבוד הדדי ודמוקרטיה – עדיף בעיני על פני מסירות לאידאולוגיה קבוצתית או עבר משותף כלשהו. מהן יהדות וישראליות כיום – אלה שאלות חשובות אבל מסדר שני. הן נוגעות לתרבות ולמיתוג של המדינה – והתשובות עליהן עשויות להוסיף או לגרוע מהאטרקטיביות של המדינה. אבל, אנושיות תחילה.