פולין או שוייץ?

‏נכחתי בערב הסבר בבית הספר להורי כיתה י"א בענין מסע לפולין.

לדעתי, חשוב ללמוד היסטוריה, כולל פרק שואת יהודי אירופה. כמו שחשוב ללמוד סוציולוגיה כדי לנסות להבין תהליכים חיוביים ושליליים בחברות.
אבל המסע הזה הוא במהותו: טבילה קבוצתית בטראומה מהעבר. חוויה רגשית חזקה מדי. כאן אני מבקש לאתגר את חוזר המנכ"ל בענין.
מטרות המסע לפולין מופיעות בכיתוב כחול בהמשך, בצירוף הערות שלי בשחור. המקור:
http://cms.education.gov.il/EducationCMS/applications/mankal/arc/se4bk7_6_10.htm

"להכיר את עושרם הרוחני והתרבותי ואת מלוא היקפם וחיוניותם של
החיים היהודיים בפולין לפני מלחמת העולם השנייה"
ניתן לעשות גם באמצעים אחרים, כמו ספרים, הרצאות ביקור בבית התפוצות וכיו"ב.

"לחוש ולנסות להשיג את משמעותם, את עומקם ואת היקפם של החורבן והאבדן של היהודים שנרצחו ושל היהדות שנעקרה".
את זה הנוער חווה כל שנה ביום השואה מזה 11 שנים לפחות. ביקור ביד ושם יספיק כדי להשלים את החוויה.

"להכיר את עיקרי האידיאולוגיה הנאצית, לעמוד על המניעים ועל הנסיבות שהביאו לעלייתה ולמעשים של אכזריות ובהמיות שלא היו כמותם בהיסטוריה האנושית; לעמוד על יסודותיו של המשטר הטוטליטרי שבמסגרתו הכריזה גרמניה הנאצית מלחמת שמד נגד העם היהודי ורצחה שליש מבני עמנו וכן ביצעה פשעים אחרים נגד האנושות"
שוב: ספרי הסטוריה, שיעורים פרונטליים וסרטים יכולים להשיג המטרה.
"ולהפיק מכך הן את הלקח הלאומי של הצורך במדינה היהודית ריבונית וחזקה"
זהו כמובן לב הענין. השאלה היא, שוב: האם זה נכון להעביר את המסר הזה באמצעות חזרה פיסית אל מקום הטראומה והפחד השבטי?

כנראה שעדיין קשה לזהות בארץ לאום ישראלי (ראה פסיקת בג"צ מאוקטובר האחרון)

http://www.biu.ac.il/law/cjdl/doc/MELTZER/ORNAN.pdf


, אבל הלאום הישראלי חי וקיים ומתעצם דוקא בחו"ל. להערכתי, אם לא יבוא שינוי בחינוך ובסדרי העדיפויות של המדינה, הוא ימשיך לשאוב את טובי בנינו החוצה מישראל.
ובנוסף, עולה מייד השאלה: איך מיישבים בין הלקח הנ"ל ללקח הבא מייד אחריו:
"הלקח האוניברסלי של החובה לשמור ולהגן על הדמוקרטיה ולהיאבק נגד כל צורה של גזענות."
מדינת ישראל היא עובדה קיימת מזה 65 שנה. יש הסכמה די רחבה על כך שללא שואת יהודי אירופה לא היתה קמה כאן מדינה. אבל, המשך הפניית המבט אל העבר, לא משרת את עתיד המדינה הזו, ולדעתי, הוא אף פועל נגד עתיד זה. פעולת יתר בתחום רגש העבר הלאומי המשותף עלולה להביא להתבדלות משאר עמים, התנשאות, ובמקרים קיצוניים אפילו גזענות ושנאת זרים. לעומת זאת, סמינרים משותפים כמו אלה שכבר נערכים עם נוער ערבי בגבעת חביבה הם דוגמא לכיוון אפקטיבי בלימוד לקח זה.

" להכיר ולהעריך את מלוא המשמעות של עמידתם האמיצה ומאבקם חסר התנאים והסיכויים של היהודים שיצאו להילחם בצורר ובכוונתיו הזדוניות"
שוב, חשוב מאוד כחיזוק ערכי של קדושת החיים ולחימה על חופש. אין צורך לנסוע לפולין.

"לחזק את הקשר של הצעירים הישראלים עם עברם הקיבוצי-היהודי, להעמיק את הזדהותם עם גורלו של העם היהודי ולחזק את ההרגשה ואת ההכרה בדבר המחויבות האישית להמשכיות החיים היהודיים ולקיומה הריבוני של מדינת ישראל."
חיזוק הקשר ההיסטורי- ניתן לעשות (ואכן נעשה) במסגרת הלימודים בבית הספר. לגבי הקשר הרגשי, שוב, די לדעתי ב 11 טקסי ימי שואה וימי זיכרון ועצמאות, והפעילויות המקדימות אותם. לגבי ההכרה במחויבות האישית להמשכיות החיים היהודיים ולקיומה הריבוני של מדינת ישראל, פה יש קפיצה רעיונית שחשוב להתעכב עליה: בקצרה, הטקסט הזה אומר: היתה תרבות יהודית עשירה, אתה חלק ממנה, יהודים נרצחו בשואה ואיתם חלק מהתרבות, הפתרון היה ויהיה מדינה יהודית (דמוקרטית) ועליך להיות חלק ממנה על מנת להמשיך את השלשלת ולמנוע שואה שניה. זה כמובן נרטיב ידוע. לי חסרים כאן שני אלמנטים, שקשורים אחד בשני: בחירה ועתיד. זה תרשים זרימה מכני, ללא חלופות בדרך, הוא נשען לדעתי יותר מדי על השתייכות קיבוצית מתבדלת המבוססת כאמור על טראומה ופחד. חסר עיסוק אמיץ במצב החברתי-כלכלי בארץ כיום ובחלופות לחיים בארץ העומדות בפני אנשים צעירים / זוגות צעירים שגדלו כאן. יש גבול לאפקטיביות של פחד עדרי כדבק. יש להיזהר מאד בענין החויה הקבוצתית הרגשית. מדינה שרוצה להמשיך לקיים עצמאות כלכלית ואורח חיים דמוקרטי, חייבת לעודד חשיבה וחקירה רציונלית, פלורליסטית וביקורתית, על מנת שלא נהפוך חלילה את הנוער הזה למשרתים חסרי דעה של המדינה.

"להכיר ולהבין את מורכבות היחסים בין היהודים לפולנים לאורך ההיסטוריה המשותפת של שני העמים, על הצדדים החיוביים והשליליים שלהם, ולהבין את תולדות יהודי פולין ומורשתם גם על רקע ההיסטוריה והתרבות הפולנית."
לא מצדיק נסיעה.

"להביא לליבון ולבירור מחודש של מושגים, של הנחות יסוד ושל דפוסי חשיבה קשורים בתולדות ישראל, בהתנהגות היהודית בשואה, בערכי הציונות, ביחסים של יהודים ולא יהודים ובקנייני המוסר וההומניזם."
חשוב מאד, מצויין! לא מצדיק נסיעה.

"לאפשר לבני הנוער לפעול הלכה למעשה לשיקום, לשיפוץ, לניקוי ולשימור אתרים ושרידים יהודיים הפזורים ברחבי פולין."
לדעתי, מעצים את החוויה הרגשית. מיותר.

 כאמור, עם כל הכבוד לעבר, העתיד בנוי מחומרים אחרים: מגיוון רעיוני, חשיבה יצירתית, שיתוף פעולה עם האחר, התמודדות תחרותית עם מדינות ופירמות על כח אדם איכותי, חזון ארוך טווח, תקוות ריאליסטיות, והשקעות כספיות. אם לאנשים צעירים ומוכשרים שגדלים כאן, לא יהיה מספיק מעניין, מאתגר ומתגמל כאן – הם פשוט לא יהיו פה. הם יתגברו על פחד השואה ויעזבו. ומי שישאר יהיו אלה שאין להם ברירה אחרת או שפוחדים מדי.

אני לא מכיר מקרוב את פרוייקט הרובוטיקה שמתקיים בבית הספר, אבל אני יכול להניח שזה מקום בו בני נוער לוקחים ברזל, חוטים ורעיונות, מפעילים חשיבה יצירתית, מתחשבים במגוון דעות, מתכננים, עובדים בצוות, ובונים מכונות שישרתו אנשים, תוך התמודדות עם כשלונות, שמחה עם הצלחות וצבירת ניסיון וידע טכנולוגי שילוו אותם בהמשך.

כלכלית: במשאבים המושקעים במסע לפולין, ע"י בית הספר וההורים, אפשר לעשות שימוש אחר.
למשל: נסיעה של בני/בנות השכבה שיבחרו בכך, למשך כשבוע, בדגש: מדע-טכנולוגיה-פלורליזם-יתרון תחרותי. יעד מעניין יכול להיות שווייץ: מובילה עולמית בשגשוג ותחרותיות. ביקור במאיץ החלקיקים CERN – פרוייקט מדעי בינלאומי, במחלקת הפיתוח של חברות נסטלה וסווטש, מפגש עם נוער מקומי, ועוד.

או שויץ או שוייץ… אני בעד צניעות ויצירה.

3 מחשבות על “פולין או שוייץ?

  1. נושא ההיסטוריה של השנים 1930 – 1946 הוא נושא רחב וחשוב מאין כמותו. השואה הוא אחד ממרכיביו המרכזיים ומבחינתו של העם היהודי, המרכזי שבהם. ואולם אין לבודד אותו ממסכת הארועים הכוללת. בסופו של דבר יש להפיק לקחים, ומהו הלקח והמסקנה שאותו משננים לבני הנוער, שאנו זקוקים למדינה וצבא חזק. האמנם זה הלקח ? האם כדי לדון דיון מעמיק בנושא, אנו זקוקים לחווית הנסיעה לפולין ? יכול אני להעיד על עצמי כי התעמקתי על פני שנים רבות בנושא מלחמת העולם השניה על כל היבטיה ואף על פי כן לא מצאתי עוז בנפשי לסע לפולין עד שהבשיל בתוכי התהליך בגיל מבוגר למדי. רובם של בני הנוער היוצאים למסע הזה, טרם בשלו לכך. הנסיעה נתפשת כחופשה נעימה בחו"ל עם חוויה עצובה אחת שיש לחוות אותה כמס הכרחי. כאשר ביקרתי במחנות המוות צפיתי בבני הנוער הישראלים שמתקשים להפסיק את הלהג והפטפטת, צפיתי בנערים ונערות מתעטפים בדגלי הלאום כהתרסה (לא ברור כנגד מה ומי). ביקור באתרי מחנות ההשמדה הוא חוויה מטלטלת שכל אדם צריך לקבל את החלטתו האישית הן מבחינת הנשיאה בהוצאות הדרך הן מבחינת פרק הזמן במהלך חייו בו ירצה לממש חובתו זו באם אכן הוא רואה בכך חובה.

  2. דיברתי עם כמה מחברי המורים ויצאתי עם מסקנה אחת:
    איכות הנסיעה וההשפעה שלה על הנוער עומד ביחס ישר לאיכות התכנית המקדימה לנסיעה:
    נושאי ההוראה, היקפם, איכות המורים, גודל כיתות הלימוד (יש בתי ספר שיצרו כיתות קטנות במיוחד לנושא זה), העשרה (שיחות עם ניצולי שואה, צפייה בסרטים – פרויקט התיעוד של שפילברג וכדומה).
    לקראת סוף התוכנית ישנו סינון. זכאים לצאת אלו שעברו תהליך של הפנמה, שגילו עיניין והבינו את הלוגיקה של רצף האירועים.

    1. נא לא לשכוח כי בתהליך "הסינון" מסתננים להם גם מיעוטי היכולת שהורייהם אינם יכולים לעמוד בהוצאה. עוד סיבה לפסילת הפרויקט.

תגובות יתקבלו בברכה. נא לשמור על כבוד האדם ועל ענייניות. אין התחייבות לפרסום כל התגובות.

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s