על מה אנשים מוכנים להילחם?
תנועת ההשכלה, הפלורליזם, ההומניזם ורעיון ההגשמה העצמית הם כוחות חדשים יחסית וחזקים המכרסמים במאות השנים האחרונות בעוצמתו של השלטון הישן, הנוצרת מתוך: חינוך דוגמטי, שמירת מצוות, התמסרות לשליט, הקרבה, לחם ושעשועים.
האידיאולוגיה, הרעיונות, משתנים אבל הפרדיגמה דומה: הרעיון, העבר המשותף, הקבוצה, ההנהגה – חשובים יותר מהפרט.
ישראל מתקשה להיות גם מדינה יהודית דתית וגם מדינה פלורליסטית ומתקדמת.
דת ככלל, היהדות כדת מסתגרת בפרט ורעיון "עם הסגולה" – מובילים להתבדלות.
הרעיון הציוני אכן התאים לתקופת התעוררות הלאומים והיה מאד טבעי כריאקציה
לאנטישמיות-רומנטיציזם-נאציזם. היהודים נרדפים ושנואים בכל העולם, כל עם מתעורר- מקים לעצמו מדינה – בואו נקים מדינת יהודים, וההמשך מוכר.
הבעיה היא בצמידות של הלאום והדת.
כיום, מרבית העמים כבר מזמן חיים במדינות לאום, ויותר מזה, חווים כבר את השלב הבא- של גלובליזציה, וסימנים לתחילת שלטון הפירמות, תחת המדינות.
ואילו כאן, אנחנו ממשיכים לחוות את המשך הטקסים השבטיים/רומנטיים של:
ברית מילה-שואה-זיכרון-עצמאות-בר מצוה-פולין-כומתה-קדיש-קידושין-קדיש.
צעירים רבים שוקלים להגר, או מהגרים מכאן (בעיקר עקב יוקר המחיה), אחוזי ההתנדבות ליחידות קרביות בצבא הם בירידה.
חשיבה מחדש על הליבה עליה אנחנו מחרפים את נפשנו היא הכרחית. זה לא ענין אקדמי אלא קיומי.
עבור רבים מהחרדים (9% מהציבור). לא נראה שיש דילמות בכלל. הרב מחליט.
עבור רבים מהדתיים (10%) זה נראה פשוט: קיום מצוות, יישוב ארץ הקודש, חיים בקהילה וכו'.
גם עבור רבים מהמסורתיים (38%) זה נראה די פשוט: היום צריכים לשמוח, מחר אוכלים מצות, מחרתיים צמים, עוד שנה הילד הולך לצבא. למה? כי ככה הורגלתי / ככה כולם עושים.
עבור רבים מההחילוניים (43%) זה יותר מורכב: נדרשת כאן הקרבה גדולה. האדם החילוני במקרים רבים אינו מאמין באלוהים. יתכן שמאמין באיזשהו כח עליון, אבל בעיקר מאמין בעצמו, ועדיין הוא נדרש:
להשתתף בטקסים דתיים שמנותקים מההוויה שלו, להשתתף בטקסים לאומיים, לחוות על בשרו את ברית אברהם אבינו ואת פחד שואת יהודי אירופה, לשרת בצבא סדיר ובמילואים (לעתים תוך סיכון חיים), לשלם הרבה מיסים, לשמור שבת, כשרות וכיפה במידה מסויימת, לברך ב"מזל טוב" וב"אמן" לעתים קרובות, וכיו"ב.
מה הוא מקבל בתמורה: בטחון אישי וכלכלי ברמה מסויימת, חינוך לילדיו – שחסר בו עידוד חשיבה ביקורתית, חינוך על-יסודי טוב ברוב המקרים (אבל לא זול), תעסוקה, חופש ביטוי.
ובנוסף, וכאן לדעתי העיקר: בית גידול ישראלי-חילוני תוסס לילדיו, שפה ותרבות ישראליים ושותפות גורל עם חבריו החילוניים. האם זה מצדיק את ההקרבה הגדולה הזו? ההחלטה היא כמובן אישית.
לאן כל זה הולך?
תסריט אחד: המשך הסטטוס קוו הכלכלי-חברתי-פוליטי של המדינה היהודית, עזיבת מסה חילונית קריטית של חיילים/מדענים/יזמים/משלמי מיסים – בגלל הפניית עורף לרעיון ההקרבה, והשלמת ההפיכה של ישראל למלוכה צבאית-דתית. מדינה שככל הנראה לא תשרוד כלכלית הרבה שנים כי תישאר ללא כוחות יצרניים.
תסריט שני: שינוי האתוס הישראלי, ממיקוד בעבר למיקוד בעתיד.
גם היום, 65 שנה לאחר כינון המדינה היהודית, ובעיצומו של האביב הערבי, ההוויה הישראלית סובלת ממעגל הקסמים המועבר מדור לדור, של: רדיפה-התבדלות-קידוש השם-האדרת שכול וזיכרון. זהו משקל עודף עצום שמונע מהחברה הישראלית לנוע קדימה.
על מנת לנוע קדימה, יש לוותר באומץ על חומות הגטו האלה, להתמודד עם הפחד המתמיד בנוסח "הערבים רוצים רק להשמיד אותנו" לבחון מחדש מי אנחנו ולתת סיכוי לעתיד.
אבל אין צורך להשליך הכל לאחור ואפשר בהחלט להיות אקלקטיים, ולקחת:
- מהיהדות את האוריינות, החקירה, חוסר שביעות הרצון המתמדת, והערבות ההדדית
- מהישראליות הפלמחאות והסטרטאפים: את כושר האילתור, היכולת לתפקד בערפל, עבודת הצוות והא-פורמליות
- מהערבים את השורשיות, הארציות, ההתמקדות בעיקר, הישירות, החריצות והצניעות
ויש לנו כאן בסיס לחברה דמוקרטית, פלורליסטית, שואפת קידמה, שיכולה להיות מהמובילות ב OECD. לא עם סגולה ולא אור לגויים, מספיק עם היהירות המתבדלת. פשוט מדינה פתוחה ומפותחת עם חופש מירבי לכל תושביה, שפה, חינוך ותרבות, חופש דת וחופש מדת.
מחשבה חברתית 
האמירה כי יש 43% חילונים בחברה הישראלית ראוי לה שתבדק. מיהו החילוני הישראלי. טעות נפוצה היא לחשוב במונחים של היפוכו של הדתי (חרדי, דתי, מסורתי). לטעמי רובו המכריע של הציבור החילוני לא בחר בזהותו זו מתוך מערכת ערכים והשקפת עולם, אלא מתוך נוחיות גרידא. לא מכבר חזיתי בראיון עם ציוני דתי לאומי ("מתקדם") . הוא הגדיר את עצמו כיהודי חילוני שומר מצוות. הגדרה שמצאה חן בעיני. על אותו משקל הייתי מגדיר את רובו של הציבור החילוני בארץ כדתי שאינו שומר מצוות. בכל המחקרים שנערכו בארץ נמצא שרובו של הציבור לא מהרהר אחר ברית המילה. רובו חפץ בחתונה דתית ומעדיף קבורה דתית. גם אם אמונתו בבורא עולם לא ממש נטועה בליבו, יושיט ידו אוטומטית וינשק מזוזות. גם אם לא יפקוד את בית הכנסת, עדיין יבקר לפחות פעם או פעמיים בשנה בו. מגמה זו אף התחזקה בשנים האחרונות בחברה החילונית ואפילו בזו שחרטה על דיגלה התנתקות מהדת, ראה כל התופעות בתנועה הקיבוצית. בעוד שהציבור הלא דתי מתוך השקפת עולם סדורה (אטאיסטי) מהווה מיעוט מבוטל. במצב חברתי זה, הסיכוי של הפרדת הדת מהמדינה על כל המשמעויות העמוקות הטמונות במהלך שכזה, שואפות לאפס. ברור לי שללא הפרדה זו, גם הסיכוי למדינה פלורליסטית על כל התכונות הטובות שמנית בחזונך, תשאר בחזקת משאלות לב בלבד.
לדעתי, האתגר שלנו ושל מי שחושב באופן דומה, הוא להתחיל לצייר אלטרנטיבה. מעין סטרטאפ בשם: דבק ישראלי חדש, גמיש ואטרקטיבי. יש עבודה!
פיסיקה:
כל גוף בטבע שואף למינימום אנרגיה.
יהדות:
בחירה בעול מצוות תורה מטעמי נוחות. מימון ממשלתי – אין צורך לעבוד (מינימום אנרגיה).
פיסיקה:
גוף יתמיד במצב של מנוחה או בתנועה במהירות קבועה בקו ישר, כל עוד אין כח חיצוני שפועל עליו.
יהדות:
נולדתי בבית דתי ולכן אשאר דתי. אין כח חיצוני שישנה לי את כיוון המחשבה.
כלומר,
אם תפסיק את המימון הממשלתי, אני מניח שיקרו שתי התופעות הפיזיקליות הבאות:
א. בחירה בעול מצוות לא תהיה משתלמת/מתגמלת. יציאה ממצב של מינימום אנרגיה.
ב. על אבי פעל כח שהוציא אותו לעבוד. כל עוד לא יפעל עלי כח אחר, גם אני אצא לעבוד.
היי עדילי. כמי שאמון על הפיסיקה אתה אוהב להשתמש בה להוכחת טענותיך. אבל נדמה לי שאתה מחבל בתאוריות הפיסיקאליות כאשר אתה מנסה לבנות את מכונת ה"פרפטומובילה". רובה של החברה הישראלית חפץ בשימור המצב . ואתה רוצה להפסיק את המימון הממשלתי ? כל זמן שהמשטר במדינה הוא דמוקרטי, זוהי המציאות ! מה שאתה רוצה לעשות זה להרים את עצמך למעלה במשיכת שערות ראשך שלך. זה לא עובד בפיסיקה.
האמירה כי רובה של החברה הישראלית חפץ בשימור המצב, ראוי לה שתיבדק.
בנוסף, בהנחה שכבודו צודק, ישנה אפשרות שכשאותו רב כביכול יבין מה עומד מנגד או מה יוכל לקבל בתמורה, אזי ישנה את דעתו. להבנתי, את הרב מעניין הכסף ותו לא, כך שבמידה ונורית מגדרה תקבל פנסיה גבוהה יותר ו/או תשלם פחות מס ו/או תזכה לארנונה פחותה, לא תהסס להצביע בעד הפרדת הדת מהמדינה.
הנושא נבדק לא אחת במשאלי דעת הקהל ותמיד נמצא כי "העם" מעדיף את המצב הקיים. די לך לשבת בכל מוסד ציבורי בגון בנק או קופת חולים להסתכל על דלת הכניסה ולספור את מנשקיי המזוזות. אמנם מושל בריטי בתקופת המנדט אמר שהדרך להכות ביהודים היא להכות בכיסם (ומיד ייחסו לו אנטישמיות) והאמירה הזו נכונה בפני עצמה, אבל מסתבר שבעניניי אמונה המאמינים שבכול הדתות היו תורמים את פרוטתם האחרונה לכנסיה או לבית הכנסת. ומעבר לכך קיימת המקובעות העדרית בחברה הישראלית שלא מאפשרת לציבור לראות את ההקשר שבין התנחלויות/ישיבות/מקוואות/מוסדות רבנות ושאר ירקות, לבין מס ההכנסה או הארנונה. והיה כבר בעבר מי שהגדיר את המקובעות הזו בכך – מפלגות השמאל לא משקיעות בקהל הפריפריה כי לא משנה מה הם יעשו, הם לא ייבחרו. מפלגות הימין לא משקיעות בפריפריה כי לא משנה מה הם לא יעשו, הם תמיד ייבחרו.