שר האוצר הנוכחי חייב לאמץ מצפן ארוך טווח. חלק משמעותי בציבור יהיה מוכן לשלם מחירים כבדים – אם הוא רואה אופק ותקווה.

מצפן ראוי הוא ענין היתרון התחרותי של ישראל.

המערכה הגדולה היא על היכן יגדל הדור הבא של ילדי הישראלים המשקיעים בחינוך ילדיהם: בחדרה או בבוסטון? הילדים כאן זוכים עדין ליהנות מאיזה נוסחת קסם מקומית, שתעניק להם בהמשך יתרון על אחרים. זה קשור אולי לשרות הצבאי, לערך הלימוד ביהדות אבל בעיקר לתמהיל של א-פורמליות, פתיחות, ישירות, דינמיות, סקרנות והיכולת לקלוט מציאות רב-משמעית ולנווט בה.
זה משהו חי, שבא בעיקר מהבית. והוא לא תוצר של מערכת החינוך.
זה הכל. זה הבסיס. ורק את זה קשה לשכפל.

יתרון תחרותי של מדינה מושתת על יתרון תחרותי של פירמות הפועלות בה וזה נשען על מסה אנשים שיש להם יתרון תחרותי על אנשים אחרים.

חברות זרות דוגמת אינטל, גוגל, IBM ואחרות, השכילו כבר מזמן להקים כאן מרכזי פיתוח וייצור, והן נהנות פעמיים: שימוש בנוסחת הקסם וגם תשלום מס חברות נמוך מזה שהן משלמות בבית.

חשוב לתמוך באקדמיה, במו"פ המקומי בלימודי ניהול מתקדם, תמריצי אנטי-אקזיט והעמקת לימודי יזמות ותעשייה בבתי הספר – על מנת לשמר כאן מדע וטכנולוגיה מתקדמים ותעשייה ישראלית חזקה הנשענת עליהם – ואת הילדים האלה. כדי שלא יסעו רחוק.

[פורסם, בשינויים קלים, במכתבים למערכת "הארץ", 16 במאי 2013]